מתחם התחנה, תל אביב

זה היה בוקר של עננים גבוהים ועננים נמוכים, כאלה שזורמים מהר אבל לא ממש יודעים לאן. ירדתי למתחם התחנה, לא עם מטרה ברורה, פשוט עם התחושה שיש שם משהו ששווה לעצור בשבילו. עליתי לאחת המרפסות ההיקפיות – מהגבוהות, כזו שמספקת מבט רחב על כל הרחבה המרוצפת.

כמעט מיד התחלתי לצלם. אני כבר יודע איך אני רוצה לבנות את זה – מה ייכנס, מה יישאר בחוץ. כשאני זז, זה מדויק, כמעט אוטומטי. שמאלה, למעלה, ימינה, אלכסון, שוב ישר. אני לא צריך לחשוב פעמיים. האנשים שמסתובבים למטה הופכים לרגעים – לא לדמויות אלא לתנועה, לנוכחות. מישהו יושב, מישהו קם, לא מפריע לי. להפך.

החתול השחור שהופיע לי פתאום בפריים השמאלי, אחר כך חצה למרכז, ובסוף התיישב ליד קצה הרחבה – כאילו שיתף פעולה. לא טרחתי לחכות לו. הוא פשוט נכנס שוב ושוב, בלי לתאם. אין צורך לביים דבר – כל מה שקורה שם אמיתי, טבעי, מתנהל על הרצפה המרוצפת כמו על במה.

המבנים מסביב שקטים, כבדים, כמעט בלי תנועה. החלונות סגורים, הדלתות פתוחות. במרכז – מבנה עץ עם גג רעפים, נוכחות שלא תמיד שמים לב אליה כשעוברים מהר. פה, הוא מקבל את מקומו. שלושת הדקלים שמזדקרים מאחור לא צריכים מאמץ. הם שם, הם גבוהים, הם חלק מהקצב.

ובינתיים האנשים עוברים. יושבים, מדברים, לא מבחינים במי שמצלם אותם לא כתמונה אחת, אלא כפאזל של רגעים. כל פריים כזה לוקח זמן. ומישהו מתיישב, אחר קם. מישהו נכנס דרך אחת מהקשתות בצד ימין של המתחם. שניים עומדים ומדברים. התנועה הזו – איטית, יומיומית – נמשכת למרות שאני מקפיא את הזמן בכל קליק.