חוף פולג, נתניה

עמדתי בתוך המים הקרירים של חוף פולג, בנקודה שבה הים והיבשה הופכים לסיפור אחד. כשהסתכלתי סביבי, המצלמה לכדה את התנועה האינסופית של הגלים: מצד אחד הם מתקרבים אליי, מתנפצים ברכות, ומהצד השני הם נסוגים בחזרה אל העומק, יוצרים פסיפס של קצף וטורקיז.

גלים ועיר

בקו האופק, המגדלים של עיר הימים מזדקרים בגאווה, תזכורת לעיר התוססת שקיימת ממש מעבר לחולות הזהובים. השמש הגבוהה שטפה את הכל באור חזק, ושלחה קרן אחת מדויקת שהטילה את הצל שלי – הצלם – ישירות אל תוך המים השקופים. הנוכחות שלי שם, בתוך התמונה, הפכה אותי לחלק מהרגע ולא רק לצופה מהצד.

ורחוק רחוק, כמעט בקו התפר שבין הכחול של הים לכחול של השמיים, ריחף לו מצנח רחיפה בודד. הוא נראה כמו נקודה קטנה של חופש מוחלט, תלוי באוויר, משלים את השקט של המרחב הפתוח הזה.