הבית שלי

לביתנו בקריית השרון, שבמזרח נתניה, אשתי ואני עם פעוט בן שנה וחצי, הגענו בעקבות המלצה של חברה לעבודה ב"קו מערכות", שבה עבדתי באותה תקופה. אז, החברה שכנה בבית אופנת ברוך, ממש בסמוך לתחנת הרכבת, ובחירת הדירה הושפעה בעיקר מהקרבה לעבודה ולרכבת כי אמרתי לעצמי שגם אם אסיים את עבודתי שם אוכל לחפש עבודה בתחום ההיי-טק ממת"מ בחיפה עד רחובות. הדירה נמצאת בנקודה הצפונית ביותר של קריית השרון, ומעבר לנוחות התחבורתית, היה בה משהו קסום כבר מהביקור הראשון.

כשנכנסנו לדירה בפעם הראשונה, עוד לפני הרכישה, יצאנו למרפסת שלה, אמנם קטנה אך בעלת צורה ייחודית. מולנו השתרע שדה חרציות עצום בצהוב עז וכמה עצי אורן, ומצד שני נפרשה חורשת הסרג'נטים, עם העצים הגבוהים ששיוו למקום תחושה של טבע פראי בתוך העיר המתפתחת. זו הייתה תמונה כל כך יפה, שלא טרחנו לבדוק דבר בעירייה. פשוט הרגשנו שזה המקום שלנו.

במשך כמה שנים, כל אביב, נהנינו ממה שנשאר משדה החרציות, אבל לאט-לאט הצהוב התחלף בבטון. הספורטק נבנה, אחריו בתי הספר, בית הכנסת, סניף בני עקיבא. החורשה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהנוף שלנו, הוסתרה מאיתנו זה מכבר על ידי בנייני מגורים. מרכז קניות ותעסוקה שבנייתו בעיצומה יסתיר גם את העצים הוותיקים של שיכון ותיקים. והעתיד? מגדלי מגורים נוספים, שטחי מסחר ותעסוקה מתוכננים להיבנות היכן שכיום חונים רכבים כבדים ומדליקים מדורות בל"ג בעומר.

ועדיין, יש פרט אחד שנותר ללא שינוי – המרפסת שלנו פונה צפונה, אל הספורטק. ככל הידוע לנו, אין תוכניות בנייה בכיוון הזה, כך שלפחות האופק הצפוני שלנו נשאר פתוח. מכיוון שהשמש מדרום, אחרי גשם, לעתים קרובות רואים קשת בענן המשתרעת על פני השמיים, מחזה שמחזיר אותנו לרגע הראשון שלנו כאן, כשעמדנו במרפסת והתאהבנו במקום. בימים של ראות טובה במיוחד, אפשר אפילו להבחין באוניברסיטת חיפה בעין בלתי מזוינת, קטנה ומרוחקת, אבל נוכחת בנוף שלנו, כמו תזכורת שעדיין יש אופק רחב.