הפארק הלאומי, רמת גן

לפני יותר מרבע מאה יצאתי לדייט שני או שלישי, בערב שנמשך ללילה, בפארק הלאומי ברמת גן. זה היה לילה שקט – אחד מאלה שבהם הפארק כולו עטוף באפלה רכה, רק פנסי הרחוב מפזרים כתמי אור דהויים על השבילים, והמים באגם נראים שחורים כמעט לגמרי, אבל שקטים, מבריקים, כמעט מהפנטים.

שטנו בסירה על האגם, כן – גם בלילה זה היה אפשרי אז. רק אנחנו, מים מסביב, ומעט קולות של צרצרים מרחוק. אולי איזו ברווזה שהתעוררה לרגע. לא היו פלאפונים, לא היו מסכים. פשוט שיחה – פנים מול פנים, בלי הסחות דעת.
ומשום מה, הבאתי מצלמה. לא זוכר למה. אולי כי זה מה שנהגתי לעשות, ואולי כי הייתה לי תחושת בטן שמשהו מיוחד קורה. היום זה נשמע מוזר, מי לוקח מצלמה לדייט? אבל אז זה היה טבעי, לפחות לי.

ויש גם תיעוד. תמונה אחת. צילמתי את תחילתו של סיפור חיים. כנראה באמת ראיתי קדימה, גם אם לא הבנתי עד הסוף למה.
כי חצי שנה אחר כך כבר התחתנו.

ולאורך השנים, הפארק נשאר חלק מאיתנו. כשנולדו הילדים, חזרנו אליו שוב ושוב. כמעט כל שבת היינו שם, מתמקמים באותה פינה קבועה, ליד הקבר של אברהם קריניצי. הילדים נהגו לעבור את הגדר ולטפס עליו, כאילו היה עוד חלק מהמשחק.
אני תמיד דמיינתי את קריניצי מחייך לעצמו – ראש עיר מיתולוגי שלא דמיין שככה ייראו ימי השבת שלו, אבל אולי דווקא שמח שעדיין באים.

המסעדה שעמדה על האגם בפארק הלאומי ברמת גן עוד שם. אי קטן בלב המים, מבנה עגול שמזכיר ימים אחרים. פעם הייתה שם מסעדה פעילה, מלאה חיים, מוזיקה ואור. אנשים הגיעו במיוחד – לשבת על שפת המים, לשתות משהו בערב, לחגוג אירועים, לראות את השקיעה נשברת על פני האגם. המבנה השקוף אפשר לראות החוצה לכל הכיוונים, כאילו אתה יושב בתוך האגם עצמו. 

כבר שנים שהיא עומדת נטושה. שלמה, אבל שקטה. קירות הזכוכית עדיין שם, הגג עוד מחזיק, הרצפה עוד נושאת עקבות של מה שהיה. אבל אין תנועה, אין צלחות, אין שיחות רקע. היא כמו קפסולת זמן שקפאה בלב הפארק.

אבל לא מזמן שמחתי מאד לשמוע שהחזירו את הסירות.
עשרים שנה אחר כך, שוב אפשר לשוט.
וגם מתחילים לדבר על שיקום המסעדה, אולי שיפוץ, אולי הריסה והקמה מחדש. לא בטוח מתי ואם זה יקרה – אבל עצם הרעיון שהמסעדה הזו עוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה, מחזיק בתוכו משהו מרגש. אולי כמו הסירות שחזרו אחרי שני עשורים – גם היא עוד תשוב.

אז אולי הגיע הזמן. לחזור לשם בלילה, כמו אז. לא בשביל לחזור אחורה, אלא בשביל לעצור רגע, להיזכר, ולהמשיך – עם אותה בת זוג, באותו מקום, רק הפעם אחרי חתונת הכסף. וכבר לא צריך להביא מצלמה במיוחד, יש עלי תמיד כמו לכולנו.