בי"ס מבואות ים, חוף כושי – מכמורת

חוף כושי במכמורת הוא אחד החופים האהובים עלינו. יש בו משהו נינוח, לא מתאמץ. הוא חינם, שקט, ומגודר יחסית בסלעים – מה שמייצר תחושת הגנה טבעית מהים הפתוח. זה לא חוף מוכרז, אבל באמת שאין הרבה צורך: המים רגועים ברוב הזמן, והאווירה משפחתית ונעימה. בנוסף, יש מזנון קרוב, כך שאם מתחשק משהו קר או חטיף קטן, לא צריך להרחיק.

את התמונה מהחוף צילמתי במהלך טיול על אופניים שיצא מנוה איתמר. רציתי למצוא את השביל שמוביל לנחל אלכסנדר, אבל אני לא בטוח שהגעתי אליו. השביל שמצאתי לא היה סלול במיוחד – הרבה קפיצות ורעידות – מה שהוסיף קצת אתגר לרכיבה. אחרי שהתברברתי קצת בין השבילים, המשכתי משם לעבר מכמורת, שם פגשתי את לילך, את הילדים, את הסבתא, ועוד כמה משפחות של חברים שהתמקמו להן על החול.

בדרך חזרה החלטתי לנסות דרך החוף. זו הייתה בחירה שהובילה אותי להרפתקה קטנה: כדי לעקוף את בית הספר "מבואות ים" הייתי צריך לרדת אל קו המים עצמו, לרכוב על החוף – כולל טבילה של גלגלי האופניים, עד גובה הכידון, במי הים. אבל אחרי הקטע הזה, הרכיבה הפכה הרבה יותר חלקה ונעימה עד שהגעתי לחוף סירונית. וכמובן, כשהגעתי הביתה דאגתי לטפל באופניים כמו שצריך: שטפתי אותם במים מתוקים, ייבשתי, ושימנתי את השרשרת, כדי שלא יישאר זכר למסע המלוח.

כמה שנים מאוחר יותר הגעתי שוב לאזור בית הספר "מבואות ים", הפעם מהכיוון הנכון. נורית ברכיה הזמינה אותי ליום פתוח שהוקדש לאמנות. שם, בין היתר, עסקו בהדבקת פסיפס על כדי חרס. היה מעניין לראות את כל הפעילות – מבוגרים וילדים יחד, יושבים סביב שולחנות עמוסים אבני פסיפס צבעוניות, דבק, כדים בשלבים שונים של עבודה. מעבר לזה, היה ברור שיש בבית הספר דגש חזק על אמנות בכלל, מה שהשאיר רושם חיובי מאוד.

כמובן שלא פספסתי את ההזדמנות לעלות על המזח ולצלם את המרינה של מכמורת, שם גם נראו חניכים חותרים בקיאקים וגולשים על גלשני רוח. כמה מהם חתרו בזוגות, מתקדמים לאט אבל בנחישות בין הסירות העוגנות, ואחרים עמדו על גלשני רוח, מתאמנים בלתפוס את כיוון הרוח ולהשאיר שיווי משקל. הים היה רגוע, הסירות התנדנדו לאט, והשמיים היו כמעט מושלמים לצילום – יצאה תמונה קלאסית, בדיוק כמו שרציתי.