נחל אלכסנדר

יום אחד בינואר, כשהאדמה עדיין רוויה מגשמי העונה אבל היום היה קצת פחות חורפי, יצאנו כולנו – כל המשפחה – לרכיבת אופניים לאורך נחל אלכסנדר. האוויר היה צלול וקריר, אבל לא קפוא, והשמש נתנה בדיוק את המידה הנכונה של חום כדי שלא נרצה למהר.

חנינו על הכניסה מכביש 4, משם המשכנו לאורך השביל הצמוד לנחל, עד שהגענו אל גשר הצבים. זה מקום שתמיד עוצר אותנו. הילדים נשענו על המעקה וחיפשו את צבי הים – הצבים הרכים הגדולים שמופיעים פתאום בין הצללים, מרחפים במים כמו יצורים קדומים. לפעמים הם שוחים בשקט, לפעמים בולטים רק ראש או קצה שריון. במרחק ראינו גם נוטרייה חוצה את השביל לעבר קו המים.

אחרי הפסקה קצרה המשכנו ברכיבה, ובשלב מסוים עצרנו ליד שדה פתוח, ירוק, שלמרגלותיו נחל אלכסנדר ממשיך לזרום. מרוב ירוק, קשה להבחין איפה השדה נגמר והיער מתחיל. העשב סמיך ורענן, בגובה הקרסול בערך. רכבתי למרכז השדה וצילמתי את הפנורמה – 360 מעלות כהרגלי – כך שהשדה נפרש לכל הכיוונים והאופניים מופיעים פעמיים, אני אוהב לשכפל דברים.

העצים שמקיפים את המקום – ברובם איקליפטוסים – יוצרים חיץ טבעי שמסנן את הרעש, אם יש כזה בכלל. הרוח קלה, כמעט לא מורגשת, ורק קולות של ציפורים ממלאים את האוויר: דרורים, סיסים, ולעיתים גם של שלדג גמדי שהתעופף לרגע מעל המים – נקודת צבע כחולה בוהקת.

ברגע כזה, כשהשמים כחולים ורק כמה עננים לבנים שטים באופק, והאופניים מונחים על הדשא ומחכים בסבלנות, אפשר לשכוח מהשעה. זה מקום שאפשר פשוט להיות בו. לעצור. לנשום. ולהרגיש שמצאת נקודה שקטה, פתוחה, שלא שואלת שאלות.