אוגוסטה ויקטוריה, ירושלים

אם תסתכלו מזרחה כמעט מכל נקודה בירושלים, תראו שלושה מגדלים: משמאל האוניברסיטה העברית בהר הצופים, מימין כנסיית העלייה הרוסית, ובאמצע – המגדל של בית-החולים אוגוסטה ויקטוריה, שממנו ניתן לראות את הפנורמה היפה הזו של 360 מעלות. כדי להגיע לשם צריך לטפס 223 מדרגות עד ראש מגדל הפעמונים, שפועל עדיין ומצלצל אחת לשעה. כשביקרתי וצילמתי ב-2018 אכן טיפסתי כי המעלית לא פעלה שנים; ב-2025 ביקרתי שוב במסגרת סיור של מגדל דוד עם המדריכה ענבל שהפכה את החווייה למעניינת ומחכימה וגם חילקה חומר שקמצוץ ממנו ניתן לראות מטה. לצערי לא עלינו למגדל כי עשו שיפוצים אך הבטיחו שהמעלית תחזור לפעול אחרי עשרים שנה. אצטרך לחזור שוב ביום עם ראות טובה יותר.

מתחם אוגוסטה ויקטוריה הוקם בסוף התקופה העות’מאנית על ידי קיסר גרמניה וילהלם השני, במסגרת ביקורו בירושלים בשנת 1898. המבנה נבנה כמחווה לאשתו, הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה. המתחם נועד לשמש כבית הארחה מלכותי לצליינים גרמנים, כמרכז מנהלי וכביטוי לנוכחות גרמנית רשמית בירושלים של סוף המאה ה-19. הבנייה הושלמה ב-1910, בסגנון שמערב אדריכלות אירופית – בעיקר גרמנית – עם אלמנטים של מבצר ומנזר, מה שמעניק לו את המראה המאסיבי והייחודי שלו גם כיום.

לאורך השנים המתחם שינה את ייעודו. היום פועל בו המרכז הרפואי אוגוסטה ויקטוריה, המנוהל על ידי הפדרציה הלותרנית העולמית, ומציע שירותים רפואיים מתקדמים, בעיקר לתושבי מזרח ירושלים והגדה. במתחם עצמו נמצאים הכנסייה הלותרנית, מבני מגורים היסטוריים, גנים רחבים, ומשרדים של גופים כנסייתיים והומניטריים. חלקים ממנו משמשים גם לפעילות קהילתית ולוגיסטית של ארגוני סיוע.

מהתצפית העליונה של מגדל אוגוסטה ויקטוריה הנוף נפתח לכל הכיוונים בלי שום הפרעה, ומאפשר להבין מיד את המיקום הייחודי של ירושלים בין ההרים למדבר. כשעומדים שם, אחרי העלייה במדרגות הצרות, העיר כולה נפרשת כמו מפה חיה. במערב רואים את העיר העתיקה על כל כנסיותיה ומסגדיה ובראשם כיפת הסלע הנוצצת, מוקפת ברצף העירוני של ירושלים המערבית; מצפון מבני הקמפוסים של האוניברסיטה העברית, מתחת למגדל השכן, ומאחוריהם את השכונות המתפרסות על המדרונות. דרומה מופיעות שכונות מזרח ירושלים, משובצות במדרונות ירוקים ומטעים, והמשך הנוף מדרים עד האזור שבו מתחילים הרכסים של גוש עציון.

המבט מזרחה הוא מהמרתקים: העיר מפנה את מקומה לשטח פתוח יותר, אבל לפני שהנוף הופך למדברי רואים בבירור כמה כפרים ערבים שהם חלק ממזרח ירושלים, הפזורים על המדרונות שמעל העיר. מיד אחריהם בולטת מעלה אדומים, יישוב גדול היושב על רכס גבוה ושובר את קו הנוף. מעבר לה הבנייה מסתיימת כמעט בבת אחת, ומהנקודה הזו מתחיל מרחב פתוח ורחב ידיים. מדבר יהודה נפרש קדימה בקווים בהירים וחדים עד בקעת הירדן, ובימים טובים אפשר לראות ברקע גם את ההרים של ירדן.

התחושה למעלה היא של תצפית שלמה – לא רק צילום פנורמי אלא הבנה פיזית של הטופוגרפיה. מהצד הזה העיר נראית כמקום שניצב בדיוק על קו המעבר בין עולם עירוני צפוף לבין נוף פתוח שממשיך עד האופק.