מרינה תל אביב

ההליכה לאורך שובר הגלים במרינה תל אביב, בשבת בהירה אחת עם אשתי, הייתה חוויה שהרגישה כמעט כמו בריחה קטנה מההמולה של העיר. צעדנו על שביל הבטון שנמשך מעל הסלעים הגדולים, שנראו כאילו נלקחו ממקום אחר והונחו בקפידה, כל אחד מהם עם הטקסטורה המחוספסת שלו, מתנפצים מול גלי הים ברכות אין-סופית. מימיננו סירות עוגנות במרינה, ומשמאלנו הים הכחול השתרע אל האופק, מתמזג לאט עם השמיים שצבעיהם עברו מכחול בהיר לכחול עמוק ככל שהרמנו את המבט למרחק. העננים הדקיקים התפזרו ברחבי השמיים, והם נראו כמו קווי מכחול עדינים שמוסיפים מרקם לתמונה שמסביבנו.

במהלך הטיול, עצרנו לרגע להביט אל עבר המים, שם סירות קטנות ובינוניות עגנו בשלווה בתוך המרינה, מתנדנדות קלות עם הגלים הקלים שנעו בעדינות סביבן. הסירות הוסיפו לתחושת השלווה והנינוחות של המקום, כמו ציור צבעוני שמונח על רקע המים הכחולים העמוקים. כל אחת מהסירות נראתה כאילו היא מספרת סיפור בפני עצמה – חלקן שקטות וממתינות לבעליהן, אחרות נכנסות ויוצאות לאיטן מהמרינה.

המגדלור הירוק-לבן הציץ עלינו מקצה שובר הגלים, מהווה סימן מובהק של ניווט וביטחון – כמו עוגן של יציבות בתוך המרחב הפתוח. עמדנו שם, מביטים בו לזמן מה, כאשר הוא משדר את אורותיו לסירות שבים, ותהינו על השקט האינסופי שמשרה המקום למרות היותו קרוב כל כך לעיר שוקקת חיים.

לצדנו, טיילו עוד זוגות ומשפחות, מתקדמים לאט על השביל, לוקחים הפסקה מהשבוע העמוס. הצליל הרגוע של הגלים המתנפצים קלות על הסלעים התמזג עם השיחות החרישיות שסביבנו. אשתי ואני המשכנו ללכת, יד ביד, בעוד מבטינו נעים לסירוגין בין הנוף העירוני המשתרך מאחורינו, המגדלים הזקופים של תל אביב, לבין קו המים השקט שלפנינו.

השילוב של הנוף האורבני עם הטבע היה מרתק. תל אביב, עם קו הרקיע העולה שלה, נראתה קרובה כל כך אך רחוקה בעת ובעונה אחת. הסלעים, הגלים והים הרחב שיצרו את הרקע של ההליכה שלנו נתנו תחושה שהמקום הוא פינת חמד נפרדת, שבה הזמן עוצר לרגע אחד ומאפשר להתחבר לרוגע הפנימי שבמרחב.