חוף הנסיכה, אילת

מעל מזח חוף הנסיכה באילת, אני עומד, מוקף במעגל מושלם של נוף עוצר נשימה — 360 מעלות של חיים, צבעים, ותנועה.

בצפון, בולט המלון הגבוה שבזמן הצילום עוד פעל כמלון פעיל, לבן וחינני, מתנשא מעל שורת עמודים וקשתות. חלונותיו משקפים את אור השמש, נוצצים כמו עיניו של מקום שהיה פעם מלא חיים. היום, למרות הנטישה והשתיקה שמסביבו, משהו בזקיפות קומתו עדיין מרמז על תקווה לחזרה – לעתיד שבו שוב יתמלא בצחוק של נופשים ובצלילי קיץ.

לרגלי, לאורך קו החוף, פרושים נופשים רוחצים ונהנים, חלקם שוחים בעומק הים הקרוב, אחרים יושבים על שפת המים או נשענים על המעקה שבקצה המזח. מראה מוכר של חופש ישראלי שמתחבר לטבע – מים, הרים, שמש.

ממזרח, מעבר למים, נשקפים הרי אדום של ירדן, ומעט דרומה לשם הם מחתימים דרכון ועוברים לערב הסעודית. פסגותיהם הקשוחות מזכירות גלים קפואים באבן, וגווניהם משתנים לאורך היום – מבהיר כמעט כסוף בבוקר, לזהב רך בצהריים, ועד לאדום עמוק לקראת שקיעה. הם עומדים שם תמיד, אך נדמה שכל מבט מגלה בהם דבר חדש.

הים נפרש מדרום ועד מערב – הים האדום, עמוק ובוהק, רוחש תנועה. סירות קטנות, קיאקים, ויאכטה עם תורן גבוה שמזכירה אוניות מפרשים מימי קדם, מפליגות במרחק. הגלים מנצנצים באור השמש החזקה של אילת, כמו אינסוף יהלומים מרקדים.

ובמרכז הסצנה – רגע אנושי בלתי נשכח: בחור צעיר קופץ ראש מהמזח. הוא לכוד באוויר בתנוחה מושלמת, ידיו פרושות כמו כנפיים, גופו קפוא בין שמיים למים. כל קפיצה היא חגיגה – של נעורים, של אומץ, של הרגע שבו עוזבים את הקרקע ובוחרים ברגע טהור של חופש.

ואז, המעגל נסגר – הפנורמה מקיפה, משקפת, ומנציחה את הרגעים הקטנים והגדולים של יום אחד על המזח. הסצנות חוזרות בשיקוף – בצד השני של התמונה, אותם אלמנטים חוזרים מהכיוון הנגדי, משלימים את המעגל. התמונה היא לא רק מראה של מקום, אלא שיר חזותי למי שנמצא בו – נוף, אנשים, וזמן, שזורם כמו הגלים, בלי לעצור.