הר האושר

בדרך מטבריה אל רמת הגולן, יש נקודה שבה כדאי מאד לעצור לרגע. משהו בנוף פשוט דורש את זה. הכנרת מתגלה במלוא הדרה – מתמזגת עם ההרים שבאופק, מונחת בשקט מוחלט בין שמיים לשדות, מוקפת במרבדים מטופחים של פרחים צבעוניים, אדמה חומה רכה ושיחים ירוקים מעוצבים בקפידה. זו אחת התצפיות היפות והשלוות שיש – לא במקרה נבנתה כאן כנסיית הר האושר, והיא מתאימה בדיוק לרוח המקום. הדרך מהחניה לכיוון הכנסייה עוברת בין לוחות אבן ועליהם חקוקים פסוקים מהברית החדשה – ציטוטים מהדרשה על ההר שמיוחסת למקום הזה. הפסוקים נראים כאילו הם מבקשים ללוות את ההולכים בצעדים איטיים ושקטים, לעודד מחשבה והתבוננות פנימית.

אבל הפסוקים האלה הזכירו לי דווקא סצנה מצחיקה מאד מהסרט "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון, כשמאזינים לדרשה של מישהו שהם לא כל כך קלטו את שמו, עומדים רחוק מדי ושואלים "מה הוא אמר? אשרי עושי הגבינה?". הצירוף בין הקדושה של המקום לבין ההומור הבריטי הזה העלה חיוך בלתי נשלט, והוסיף רובד לא צפוי לחוויה.

הכנסייה עצמה שקטה, צנועה, עגולה, פתוחה אל הנוף. לא מוזהבת ומנצנצת מבחוץ אלא מבפנים. לא מנסה להשתלט על הסביבה, אלא פשוט להשתלב בה. והיא מצליחה. מכל פינה שם – מהשבילים, מהעצים, מהספסלים – אפשר להביט על הכנרת ולנשום קצת יותר עמוק. אולי זה בגלל הסיפור המקראי, אולי בגלל הצמחייה המטופחת, ואולי פשוט כי זה אחד המקומות שנדמה שנבחרו בקפידה רבה במיוחד.

הר האושר הוא לא רק אתר נוצרי, לא רק נקודת תצפית, ולא רק מקום עם נוף יפה. הוא מקום שמצליח לשלב בין רוחניות לנוף, בין שקט לצבע, בין רצינות לחיוך קטן שעולה בלי שתכננת.