מגדל האמפייר סטייט, ניו יורק

אני לא אוהב את ניו יורק. כלומר, את מנהטן. כמובן, ניו יורק היא לא רק מנהטן, אבל זה החלק שבו ביליתי, וזה החלק שפחות התחברתי אליו. אולי התחושה הזו נובעת מהעובדה שביקרתי שם לפני שפיתחתי עין אורבנית חדה יותר, כזו שמעריכה עירוניות בצורה אחרת. אולי זה בגלל שלא יצא לי לשוטט מספיק בסנטרל פארק, מקום שהייתי יכול למצוא בו יותר חיבור, אבל במקום זה בזבזתי חצי יום במוזיאון הטבע, רק כי ראיתי סרט שגרם לי לחשוב שזה יהיה מרתק. זה היה מעניין, אבל בסופו של דבר מיותר עבורי.

אבל כנראה שהסיבה העיקרית לחוסר החיבה שלי למנהטן היא האופן שבו חוויתי אותה. לא באמת טסתי לניו יורק אלא לסן חוזה, בעוד שליחות מטעם העבודה. כך שיצאתי בטיסה המכונה "עין אדומה" מסן פרנסיסקו (שאהבתי הרבה יותר) באחת בלילה ומגיעה לניו יורק בשבע בבוקר, לכאורה שש שעות אולם יש לזכור שיש פער של שלוש השעות בין אזורי הזמן והטיסה הרבה יותר קצרה מכך. במקרה הטוב, מצליחים לחטוף שעתיים-שלוש שעות שינה, במקרה הרע – פשוט מגיעים מותשים. התוצאה הייתה צפויה: עליתי על אוטובוס תיירים במנהטן, נחתי על המושב, ונרדמתי. כך עבר עליי החלק הראשון של הביקור.

במהלך אחד הטיולים החלטתי לעשות משהו יותר משמעותי, וטיפסתי – כלומר, עליתי במעלית – לקומה ה-102 של האמפייר סטייט בילדינג. ינואר בניו יורק הוא קר מאוד, וכשנמצאים 373 מטר מעל פני האדמה, הקור חודר עוד יותר. אבל הנוף… הנוף היה שווה את זה. מאז שיפרתי מאד את הטכניקה ואם אגיע לשם שוב אצלם עוד קצת מטה לכיוון הרחוב, לתפוס עוד זוויות מעניינות, אבל גם ההצצה הקטנה כאן עדיין מרשימה.

במהלך אחד הטיולים החלטתי לעשות משהו משמעותי יותר, וטיפסתי – כלומר, עליתי במעלית – לקומה ה-102 של האמפייר סטייט בילדינג. ינואר בניו יורק הוא קר מאוד, וכשנמצאים 373 מטר מעל פני האדמה, הקור חודר עוד יותר, במיוחד כשהרוח נושבת בעוצמה. אבל הנוף… הנוף היה שווה כל רגע. אני אוהב לצלם פנורמות של 360 מעלות ממגדלים גבוהים, ואין כמו לעמוד על נקודה כזו ולנסות ללכוד את כל העיר בפריים אחד רחב. עד כה, זה היה המגדל הגבוה ביותר שהגעתי אליו, והתחושה של להתבונן במנהטן מלמעלה, במיוחד בלילה כשהאורות נוצצים בכל עבר, היא באמת מיוחדת. ב-2008 התחביב הזה שלי של פנורמות בעבודת יד היה בחיתוליו, מאז שיפרתי מאד את הטכניקה ואם אגיע לשם שוב אצלם עוד קצת מטה לכיוון הרחוב, לתפוס עוד זוויות מעניינות, אבל גם ההצצה הקטנה שתפסתי כאן עדיין מרשימה.

האֶמפייר סטייט בילדינג הוא לא סתם עוד גורד שחקים – הוא סמל תרבותי והיסטורי. נבנה בתקופה השפל הגדול, הושלם במהירות שיא של 14 חודשים, והחזיק במשך עשרות שנים בתואר הבניין הגבוה בעולם. אבל מה שבאמת העניק לו תהילת עולם הוא אולי הרגע שבו קינג קונג, בסרט המפורסם משנת 1933, טיפס עליו בבריחה נואשת ממטוסים תוקפים. דמותו של הגורילה הענקית אוחזת בראש הבניין הפכה לאחת הסצנות האיקוניות ביותר בקולנוע.

משם המשכתי לאחד האתרים האייקוניים ביותר של ניו יורק, ואולי של ארצות הברית כולה – פסל החירות. אין כמעט אדם שלא מכיר את דמותה המרשימה, עם הבעתה הרצינית, הכתר שעל ראשה, והלפיד שהיא מניפה בגאון לשמיים. זו התמונה שמופיעה על אינספור גלויות, כריכות ספרים, ופוסטרים של ניו יורק – זו הזווית שכולם מכירים.

אבל כמה מכם עצרו לחשוב איך הפסל נראה מהצד השני? מאחור, הדמות המונומנטלית הזו מקבלת ממד נוסף. מעבר לגלימות הכבדות שמתנופפות ברוח, פרט אחד קטן אך משמעותי משך לי את העין – הרגל הימנית שלה. היא אינה עומדת בקיפאון מוחלט, אלא מרימה רגל אחת, כאילו בעיצומה של תנועה. יש הרואים בכך סימן לשחרור וליציאה לדרך חדשה, אחרים מזהים בתנוחה מעין הצהרה של התרסה. בכל מקרה, זו זווית שלא זוכה למספיק תשומת לב, אך בהחלט מוסיפה משמעות נוספת לפסל המפורסם כל כך.