מצדה

שבת אחר הצהריים הייתה שקטה ונעימה כשיצאנו מערד לכיוון מצדה. השמש כבר נטתה מערבה, והאור החמים של סוף היום עטף את המדבר בגוונים זהובים ורכים. הדרך המתפתלת הובילה אותנו דרך נופים קדומים, כשהרוח המדברית והדממה מסביב השרו אווירה של שלווה עמוקה. כשהתקרבנו למצדה, חשתי את הכובד ההיסטורי של המקום, הידיעה שאנחנו עומדים לדרוך על אדמתו של אחד האתרים הכי חשובים בתולדות העם היהודי.

הגענו לאתר לא הרבה זמן לפני שעת הסגירה, שהרגישה מוקדמת מדי עבורי. בשל הזמן הקצר שנותר לנו וגם כי לא רצינו להתמודד עם העלייה התלולה של שביל הנחש, החלטנו לקחת את הרכבל. התצפית שהייתה לנו מהגובה על הרכבל הייתה מדהימה; נפרש לפנינו נוף עוצר נשימה של המדבר המתמזג עם ים המלח, כשהשמש מתחילה לרדת באופק. הנסיעה הקצרה סיפקה לנו רגע של רוגע לפני הסיור בין שרידי המצודה.

החלתי מיד להתרוצץ בין שרידי המבנים העתיקים, מוקסם מהאדריכלות ומהתחושה שהזמן עמד מלכת במקום הזה. צילמתי מכל זווית אפשרית – את הנופים החיצוניים העצומים המשתרעים אל המדבר והים, ואת הפרטים הקטנים שבתוך האתר עצמו: האבנים הישנות, הקשתות, והשרידים הארכיאולוגיים שמספרים את סיפורם של גיבורי העבר.

האור שהלך ודעך יצר צללים ארוכים על פני השטח, מה שהעניק למקום אווירה מיסטית ומסתורית. כל תמונה שנקלטה במצלמה הייתה תוצאה של מרדף אחרי רגע מושלם – שילוב בין ההיסטוריה העמוקה של מצדה לבין היופי הפראי והבלתי ניתן לתיאור של המדבר. למרות שהזמן היה קצוב, הצלחתי לשקוע לרגעים בשקט של המקום, להרגיש את החיבור ההיסטורי ואת כובד המשמעות שהוא נושא. כשעזבנו, השמש כבר נעלמה מאחורי ההרים, והשאיר אחריה שמיים מלאים בגוונים של אדום וסגול, כמעין פרידה אחרונה מהיום המיוחד שחווינו.