הר החרמון

לשיא החרמון הגענו בטעות ובלי תכנון. התארחנו בצימר בנמרוד, ממש קרוב, אבל כבר היה סוף העונה – חודש מרץ. מראש רק רצינו לעלות לרגלי ההר, לזרוק קצת שלג אחד על השני, אם בכלל נותר משהו. ההר מרחוק נראה מאובק בלבן דהוי, לא הרבה מעבר לקישוט חורפי שכמעט נמוג.

אבל כשעלינו עם הרכב, הפתעה — האתר פתוח, והשלג בהחלט שם. הילדים קפצו מהאוטו והתחילו לשחק, לבנות, להתגלגל – וגם לזרוק, כמובן – כמו שמזמן לא ראו שלג אמיתי. לקחנו את הרכבל למעלה. הרכבל חרק ונדנד, אבל הנוף היה עוצר נשימה – בהדרגה העולם הלבן נפתח לכל הכיוונים. העננים ריחפו נמוך – גושי ענק אפורים, כמעט סגולים, שזזו לאט כמו ענקי שמיים. ביניהם נפתחו פתחים של אור – רגע אחד התגלה נוף ירוק של רמת הגולן ודרום לבנון מתחתיי, ורגע אחר כך הכול נאטם בערפל סמיך, כאילו מישהו משך וילון. השמש שיחקה איתנו – הופיעה לשניות, הבליחה על הקרח, ואז שוב נעלמה אל מאחורי שכבות של עננים. השלג היה רך בחלק מהמקומות, מוקשה ואפור באחרים, ובין לבין – סלעים מבצבצים, תזכורת לכך שההר הזה פראי תמיד, גם כשהוא לובש לבן.

צילמתי. הסתובבתי לאט, מטר אחרי מטר, עם מצלמה ביד קפואה. זו אחת הפעמים הבודדות שבהן ראיתי את כל קשת הגוונים של הלבן – מלובן מסנוור דרך אפרפר-ערפילי ועד כחול-קרח. כל תמונה הייתה כמו נשימה. בבית חיברתי את הכול לפנורמה ארוכה – סיבוב שלם, עם התחנה העליונה של הרכבל משמאל ומימין כהרגלי, קווים של גולשים קטנים בתווך, מלמטה הדרך המתעקלת ולמעלה – עננים.

אחרי כמה שעות של החלקה, קפיצה, צחוקים וגם נפילה או שתיים, ירדנו בחזרה. הילדים היו רטובים עד לשכבת הבגדים התחתונה, אבל עם חיוך ענק. וגם אנחנו. כי עלינו בלי תכנונים, וירדנו עם חוויה.