כנסיית הקבר, ירושלים

כנסיית הקבר בירושלים היא מבוך של אבן, זמן ואמונה. קשה להקיף אותה במבט אחד, קשה עוד יותר להקיף את סיפוריה. מכל זווית נשקפת שכבה אחרת של ההיסטוריה – אבנים ישנות שנחרבו ושוקמו, קשתות שקיבלו חיים חדשים, חזיתות שנכבשו, נשלטו, נבנו מחדש. במשך מאות שנים נלחמו על המקום הזה אימפריות, כובשים, מסדרים נוצריים – כל אחד ביקש להטביע כאן את חותמו, אך בסופו של דבר, החותם העמוק ביותר הוא זה של הזמן עצמו.

הכניסה לכנסייה מובילה אל חצר מרוצפת אבן, תמיד הומה מבקרים, תמיד מלאת תנועה. לרוב, כשאני מצלם פנורמות, תשומת הלב שלי נתונה לנוף – לקווים, לאור, לארכיטקטורה. רק אחרי שאני מכין את התמונות בבית לפנורמה, אני שם לב לפרטים שלא הבחנתי בהם בזמן הצילום. כך קרה גם כאן: הבחנתי באדם אחד, ככל הנראה תייר, לבוש חולצת פולו כחולה שפתאום מאד בלטה. הוא מטייל עם מצלמה ביד, בדיוק כמוני, ושוב ושוב נכנס לשדה הראייה של העדשה שלי בלי שאשים לב.

המבט עולה אל החזית הרומנסקית של הכנסייה, הקשתות הגדולות המעוטרות בפרטים גותיים, החלונות הצרים שמשאירים את החלל הפנימי מוצלל אך מואר קלות. מעט גבוה יותר, על אחת המרפסות, ניצב סולם עץ פשוט, כמעט זניח למראה, אך טעון היסטוריה. זהו "סולם הסטטוס קוו", אחד הסמלים הידועים של הכנסייה. הוא נמצא שם כבר מאות שנים, עדות אילמת למערכת ההסכמים המורכבת השולטת במקום. איש אינו נוגע בו, משום שכל שינוי קטן כאן עשוי לעורר סכסוך בין העדות הנוצריות השולטות בכנסייה.

לצד הכנסייה מתנשא מינרט – עדות לתקופות שבהן המקום היה תחת שלטון מוסלמי. בתקופה הממלוכית הוקם הצריח הזה כחלק ממסגד קטן הסמוך לכנסייה, והוא נשאר כאן גם לאחר שהתושבים השתנו, השלטונות התחלפו, והעולם סביב המשיך להשתנות. המבט נמשך אליו כמו לאנך חד בלב המבוך האופקי של האבן העתיקה.

בתוך הכנסייה, הצעד הראשון מוביל אל אבן המשיחה, היא אחת התחנות הראשונות אליהן מגיעים המבקרים. האבן, בעלת הגוון האדמדם-זהבהב, נחשבת על פי המסורת לנקודה שבה גופו של ישו נמשח בשמנים לאחר שהורד מן הצלב, לפני שהובא לקבורה. רבים מהעולים לרגל כורעים לצידה, מניחים עליה פריטים אישיים כדי לקדשם, ולעיתים משפשפים אותה בתנועות איטיות, כמבקשים לספוג משהו מהקדושה שהמקום הזה מסמל.

מעל האבן, תלויים מספר כדים גדולים ומעוטרים, המחוברים בשרשראות אל הקירות והעמודים שמסביב. הכדים הללו אינם סתם קישוט – הם מכילים שמנים ריחניים המשמשים את הטקסים הדתיים בכנסייה. השמן מטפטף מהם באיטיות, לעיתים נשפך קלות על האבן, מחזק בכך את הקשר לטקס המשיחה הקדום. הריח העדין שלהם מתפזר באוויר, מתערבב בריח הקטורת, השעווה והאבן הקרה, ויוצר אווירה עתיקה, כמעט על-זמנית. לעיתים אפשר לראות כמרים מגיעים לבדוק את הכדים, ממלאים אותם מחדש, מטפלים בלהבות הנרות הדולקים בקרבתם, שומרים על הרצף של מסורת הנמשכת כבר מאות שנים.

הרוטונדה של כנסיית הקבר היא החלל המרכזי המרשים ביותר במבנה, כיפתה העצומה נישאת מעל האדיקולה – המבנה הקטן שמכסה את קבר ישו על פי המסורת הנוצרית, עליו שומרים בזהירות כמרים לבושים בגלימות. כל תנועה כאן מדודה, כל נר דולק מוסיף עוד שכבת אווירה לרצף הדורות שנמצאים כאן – חלקם חיים, חלקם בהיסטוריה בלבד. הכיפה עצמה בנויה בסגנון המשלב אדריכלות ביזנטית עם השפעות מאוחרות יותר, ומקושטת בשורת פתחים מקושתים ובתוספות מוזהבות המעניקות לה מראה מלכותי. מבנה הרוטונדה עוצב כך שידגיש את המרכז, כך שהאדיקולה נראית כנקודת ההתכנסות של כל האלמנטים האדריכליים והאור הממלא את החלל.

המאפיין הבולט ביותר של הרוטונדה הוא אלומת האור החזקה החודרת מבעד לפתח העגול שבראש הכיפה. אור זה לא רק מאיר את החלל, אלא גם יוצר אווירה בעלת משמעות דתית עמוקה. קרני השמש נשברות באוויר המלא באבק וקטורת, ונדמות כקורנות ישירות מהשמים, כאילו מחברות בין העולם הארצי והרוחני. האלומה משתנה לאורך שעות היום, כאשר בבוקר האור ממוקד יותר, ואילו בשעות הצהריים הוא מתפזר באופן שמאיר את כל הרוטונדה באור רך. לאור זה יש משמעות מיוחדת בעיקר בחג האורתודוקסי של "האש הקדושה", אז מאמינים שהאור מופיע כנס, ממלא את המקום בנוכחות אלוהית.

בסיום חיבור הפנורמה אני שב ומתבונן בה. הכנסייה נפרשת על שולחן העבודה, חלקים שלמים בה מוכרים לי עד הפרט האחרון, ובכל זאת, שוב יש דברים שלא ראיתי קודם. התייר בחולצה הכחולה, מצלם כמוני, מופיע שוב ושוב, כמו צל של עצמו בתוך ההיסטוריה הקפואה של האבן.