מזח חוף דדו, חיפה

עמדתי בקצה המזח של חוף דדו בחיפה. הים היה שקט יחסית, גלים רכים נשברו על הסלעים שמתחתי. מול עיניי – הים התיכון, רחב ופתוח, ובשני צדי הפנורמה המתוכננת – השמש. אחת שוקעת במערב, והשנייה, בדימוי שמתקבל רק בפנורמות מהסוג הזה, גם. ככה זה כשמצלמים ב־360 מעלות ויותר.

ממזרח – רצועת החוף של חיפה: שכונות מבואות העיר, מבני מסחר ובניין חברת החשמל שבולט בשטח. אני לא רואה את אצטדיון סמי עופר כי הוא נמוך מדי, אבל אני יודע שהוא ממש מאחורי בנייני הזכוכית הנוצצים של מת"מ – אי של זהב מודרני שנבלע בתוך מורדות הר הכרמל. גם הר הכרמל עצמו נוכח – מתרומם לאט, מכוסה בנקודות ירוקות ובכתמים של עיר.

על סלעי המזח עמד דייג, מתוח כולו כלפי הים. אולי מחכה למשיכה, אולי פשוט נמצא בתוך הרגע. בידו – חכה מושטת, ולא רחוק – כפכפים, בקבוק מים וחפצים קטנים נוספים שמונחים כאילו השאיר אותם שם מישהו שירד לרגע לטבול במים.

הפנורמה עצמה עשויה ממקבץ תמונות – רואים את החיבורים, השכבות, הזוויות שמשתנות. לפעמים הסלעים מכפילים את עצמם, לפעמים השמיים קופצים בין גוונים שונים של כחול. אבל זה חלק מהקסם: זו לא תמונה שטוחה. זו חוויה של זמן ומרחב. כדי לצלם את כל זה הייתי צריך לעמוד, לזוז, להסתובב, לכוון, להישען, להישמר שלא להחליק – כל הזמן להיות מודע למה קורה סביבי.

מתחתיי – סלעי המזח הגדולים, לא מסודרים, כאילו התפזרו שם באקראי, אבל כל אחד מהם מחזיק את מקומו בדיוק. חלקם כהים ורטובים מהגלים ששטפו אותם רגע קודם, אחרים בהירים ויבשים, סופגים את אור השמש. בין הסלעים – חריצים עמוקים, סימנים של מלח, הזמן והים. זה הבסיס שעליו עמדתי כשצילמתי – יציב אך מחוספס, טבעי לגמרי בתוך הנוף.

ובלב כל זה – תחושת שלווה. מזח בים שקט, אור ערב רך, צלם אחד ודייג אחד שעושה את מה שהוא יודע לעשות – מחכה.