ככר השעון, יפו

בשיטוטיי באינטרנט נתקלתי בתמונה של הצלם גיורא שור של כיכר השעון ביפו מזוית נמוכה המדגישה את הפרחים בככר, וזה מיד נתן לי השראה לפנורמה.

כיכר השעון, עם מגדל השעון האייקוני שלה, היא אחד הסמלים המובהקים של יפו, נושאת היסטוריה שנבנתה במהלך השנים. מגדל השעון, שהוקם בראשית המאה ה-20 כחלק מסדרת מגדלי שעונים ברחבי האימפריה העות'מאנית, עומד במרכז הכיכר ומזכיר את ימי הזוהר של יפו. זהו מבנה גבוה ויציב, עשוי אבן עם חלונות קשתיים ושעון בחלקו העליון, המקרין תחושת יציבות ואצילות. לכל צד של השעון יש מראה ייחודי המשלב אמנות אדריכלית עתיקה עם ייחוד מקומי. זה לא רק שעון, אלא ציון דרך שמסמל את מהותה של יפו – עיר של שילוב בין עבר להווה.

אך כשהגעתי לצלם בעצמי, התחוור לי לחרדתי כי הכיכר למרגלות מגדל השעון חרבה. הפרחים נעלמו והאדמה חשופה, ממתינה לשתילה חדשה. המראה היה חריג כל כך, כמעט ריקני, כאילו נלקח ממנה חלק מהותי מנשמתה. אחרי כמה ביקורים נוספים ואפילו פנייה לעיריית תל אביב – שבמענה הרשמי שלה הבהירה שהפרחים ישתלו בקרוב – חזרתי והמשכתי לקוות. כל ביקור היה טעון בציפייה מחודשת.

ואז הגיע הרגע – הכיכר שוב פרחה. המראה היה עוצר נשימה. המגדל משקיף על שטיח מרהיב של פרחים בשלל צבעים: ורוד, סגול, לבן ואדום, כמו שמיכה צבעונית שפרוסה סביבו ומכניסה חיים חדשים למקום. הפאר הוויזואלי הזה היה בדיוק מה שייחלתי לו – המפגש בין הישן והנוסטלגי לבין רעננות חדשה ומלאת צבע. כל צבע היה כמו נקודת קריאה של שמחה, והכול תחת השמש שצפתה על המקום מלמעלה.

והנה התוצאה – פנורמה שמביאה לידי ביטוי את המאמץ, ההמתנה, ואת שובה של הכיכר לפריחתה המלאה.