פסל "שער אל המדבר", ערד

על רכס שומם בקצה העיר ערד, במקום שבו האספלט נגמר והאדמה מתחילה לדבר בשפתה, כמו שער סמלי, ניצב פסל של ישראל הדני — קורות מתכת אדומות, מצטלבות בקודקוד גבוה ומשונן, כפסל שמשמש כמעבר תודעתי, לא רק גיאוגרפי. "שער אל המדבר", שמו, והוא עושה בדיוק את זה — פותח שער לנוף שאין לו התחלה ואין לו סוף.

מכאן אפשר לראות את הקצה המזרחי של ערד: כמה בתים נמוכים, כמה אנטנות מתכת, ובמרכז — מלון מצדה הנטוש (בעת הצילום – נהרס מאז ואולי מתישהו יבנו מלון חדש). מימינו, בתוך קרחת קרקע עגולה, ניצב פסלו הלבן של תומרקין, משקיפה על השער והנוף שמאחוריו. ומנגד, מימין מצדו השני של הפסל האדום, על במה מרובעת, עומד פסל שחור שלא בררתי אודותיו — דמות קפואה ודוממת, שמרחוק נראית כמעט אנושית, כמו מישהו שהתיישב להביט בשקט האינסופי.

הנוף עצמו מהפנט. גבעות צהובות וחומות מתגלגלות בגלים רכים, כמו ים שקפא בדיוק ברגע שבו הרוח נרגעה. השמיים בהירים ופתוחים, כמעט שקופים. במדבר הזה אין דרמה — יש נוכחות. אין קצוות חדים — יש התמשכות. כל פרט קטן – סלע, שקע באדמה, צל דק של ענן – בולט מתוך הדממה הכללית כמו הד לעבר אחר.

כאן, בפאתי ערד, בין פסלים מודרניים, נוף קדום ועיר מנומנמת, נוצר מרחב שבו הזמן מתבלבל. אתה לא בטוח אם אתה עומד בשנות האלפיים או מול שיירה נבטית עתיקה. הפסלים משרטטים קווים, מסמנים כיוונים, אבל הנוף הוא שמחליט לאן הולכים — והוא אומר: תתמסר. תשכח. תקשיב.