טחנת הרוח ימין משה, ירושלים

טחנת הרוח בימין משה – לא תחנה, טחנה – עומדת בלב אחת הפינות הקסומות והמצולמות בירושלים. אין שם תחנת אוטובוס, גם לא מונית שירות. לכל היותר, אפשר למצוא שם את הכרכרה המשוחזרת אך עדיין מיתולוגית של מונטיפיורי, עומדת מאחורי זכוכית כאילו מחכה לנסיעה שלעולם לא תגיע.

הטחנה עצמה, שנבנתה במאה ה־19 כיוזמה של משה מונטיפיורי לטובת תושבי השכונה, כבר מזמן לא טוחנת קמח. אבל היא טוחנת זיכרונות, נופים, ורגעים אישיים של מבקרים מרחבי העולם. כשעומדים ברחבה שלצידה, העיניים נודדות אל חומות העיר העתיקה ולשכונת משכנות שאננים הסמוכה – הסימטריה של המבנים, האבן הירושלמית שמתחממת באור אחר צהריים, והעצים הגבוהים שמלווים את קו הרקיע בירוק כהה.

בפינה הסמוכה, בגני בלומפילד, אפשר לפגוש את האריות – לא אלה השואגים, אלא פסלים אייקוניים שמשמשים כרקע לצילומים משפחתיים או סתם כמקום ישיבה. ובין האריות, כמובן, החתולים הירושלמים, שתמיד נראים כאילו הם מבינים משהו שאחרים לא. הם זורמים בין הצללים של העצים, משגיחים בשקט על המתרחש.

וכשצילמתי את הפנורמה הזו, הייתה לי תחושה שאני לא היחיד שמתעד רגע חד-פעמי. זוג גברים חרדים עמדו שם, אחד מהם כרע על ברכיו. אולי הצעת נישואין, ואולי הוא רק צילם את חברו שעשה פוזה על רקע הטחנה. כך או כך, הרגע היה אינטימי, שקט, כמעט טקסי – כמו המקום עצמו.

הפנורמה מספרת את כל זה. לא רק במראות, אלא בשכבות של זמן, אור, וסיפורים קטנים שהתרחשו בזמן שהשמש שקעה באטיות מאחורי סורגי הפרגולה.