עמודי שלמה, אגם נחושתן, והפטריה – פארק תמנע

בדרך חזרה מנופש באילת יצאנו מוקדם יחסית, כי רצינו להספיק להיכנס לפארק תמנע. הגענו קצת אחרי אחת בצהריים – ומהר מאוד הבנו שזה ממש לא מספיק זמן כדי לחוות את המקום כמו שצריך.

בכל זאת, הצלחנו להספיק לא מעט. נסענו לאורכו ולרוחבו של הפארק בין הנופים המדבריים. במהלך השיטוטים ברחבי פארק תמנע, אחד הדברים שתפסו את עינינו שוב ושוב היו הפטריות – סלעים עצומים שנסחפו ונשחקו לאורך אלפי שנים בצורה טבעית לחלוטין, עד שקיבלו צורה המזכירה פטריה ענקית. חלקן בודדות, ניצבות בלב המדבר כמו פסלים עתיקים, אחרות מופיעות בקבוצות, כאילו צמחו יחד מתוך הקרקע. כל פטרייה כזו נראית שונה – יש לה טקסטורה משלה, קימורים ייחודיים, לפעמים חריצים עמוקים שנוצרו מהרוח ומהחול. זה שילוב מרהיב בין עוצמה ועדינות: גושי סלע אדירים שתחתיתם נשחקה עד שהם עומדים כמעט על קצה. הילדים התרוצצו ביניהן כמו במגרש משחקים, ואנחנו פשוט עמדנו והתפעלנו – לא רק מהצורה, אלא מהמחשבה שהטבע עיצב אותן לאט ובסבלנות אין-סופית. כמובן שצילמתי שם פנורמה, מגבעה שטיפסתי אליה יחד עם הילדים.

בשיטוט בין הנקודות השונות בפארק, עצרנו גם ליד אחת המערות עם ציורי סלע עתיקים. מדובר בחריטות של דמויות אדם, חיות, וכלי רכב קדומים – עגלות רתומות לחמורים, למשל. עמדנו מול הקיר הזה שחרוט עליו סיפור מלפני אלפי שנים, וניסינו לדמיין את האדם שעמד שם וצרב בסלע את מה שראה סביבו. יש משהו מאוד מוחשי במפגש עם ציורים כאלה – הם פשוט שם, בלי זכוכית, בלי מוזיאון, פתוחים לשמש ולרוח בדיוק כמו פעם. חיבור ישיר לעבר הרחוק.

צהריים אכלנו במסעדה שנמצאת בקצה הפארק וצופה לאגם. אוכל טעים, שירות נעים, ונוף פתוח שמוסיף לאווירה. 

האטרקציה המרעננת ביותר ביום המדברי החם הייתה האגם – אגם נחושתן. זה קצת לא צפוי למצוא אגם מלאכותי בלב מדבר שומם, מוקף הרים אדמדמים ודיונות מאובקות, אבל ברגע שמתקרבים אליו, התחושה משתנה לגמרי. המים שקטים, צלולים, והם משקפים את קווי ההרים, את הדקלים שנשתלו סביב, ואת השמיים שהלכו והפכו לכחול עמוק לקראת שקיעה. שכרנו סירה, עלינו עליה והתחלנו לשוט באיטיות – לא היה לאן למהר. הצללים התארכו, הרוח שנשבה מעל המים הייתה חמימה אבל מרגיעה, והאור שהשתנה מרגע לרגע הפך את הסצנה כולה לציור חי. כששקעה השמש בדיוק בין שני הרים ממול, זה הרגיש כמו סיום מדויק ומרגש ליום עמוס בחוויות. הצלחתי לצלם את הפנורמה הזו בדיוק כששמש שוקעת מאחורי ההרים, רגע לפני שהיא נעלמת לגמרי.

לעמודי שלמה הגענו ממש בדקות האחרונות של האור, כשכבר ירד הערב והצבעים התחילו להתעמעם. למרות זאת – או אולי דווקא בגלל זה – הייתה שם אווירה כמעט מסתורית. הצוקים האדירים האלה, שצורתם מזכירה עמודים ענקיים, נצבעו בגווני סגול, אדום וחום כהה, והטילו צללים ארוכים על הקרקע המדברית. השקט היה מוחלט, רק רחש רגליים על החול ואיזה קול רחוק של ציפור.

העמודים עצמם הם תצורת סלע טבעית שנראית כאילו נבנתה בידיים אנושיות, משהו בין מקדש לבין חורבות של ארמון. קשה להאמין שכוחות הטבע עיצבו אותם כך במשך מיליוני שנים – הרוח, המים, החום, והזמן. עמדנו שם לרגע, רק כדי להסתכל למעלה ולהרגיש את קנה המידה. אני הסתובבתי סביבם, ניסיתי לתפוס את גובהם ואת האור הנמוג ביניהם, ויצרתי פנורמה – אחרונה ליום הזה. למרות שהשמש כבר שקעה, התאורה העדינה של הדמדומים נתנה להם נוכחות כמעט דרמטית.

ידענו שלא הספקנו לראות אותם באור יום כמו שצריך, ודווקא בגלל זה – אנחנו עוד נחזור. כי המקום הזה, עם כל היופי וההיסטוריה שבו, פשוט דורש ביקור נוסף. ועדיף להתחיל בבוקר.