מנוף

אחרי שביקרתי בהררית ובאבטליון, החלטתי להמשיך ליישוב הקהילתי מנוף כדי לבדוק את התצפית שהבטיחו שם. מנוף הוא יישוב שקט, טובל בנוף גלילי מרהיב, עם אווירה של קהילה קטנה שמחוברת לטבע סביבה. ברגע שנכנסתי בשער היישוב, מצאתי את נקודת התצפית, עם שני ספסלי עץ שמזמינים אותך לשבת, לנשום עמוק ולהתמקד במרחבים העצומים הנפרשים לפניך.

מהתצפית אפשר לראות את הר שכניה שמצפון ליישוב, ירוק ודרמטי, ובקצה האופק, אם מתבוננים היטב מערבה, רואים נגיעה קטנה מהים התיכון – מפרץ חיפה נפרס במרחק. זה מקום מושלם לשבת בו ולהתמכר למראה ולשקט.

אבל כמו תמיד, שום דבר לא מושלם – היתה כאן אליה וקוץ בה. התצפית יפהפייה, אך כבל טלפון ארוך חוצה את הנוף ותלוי בין עמודים, מול העיניים, ממש כאב לב. עם זאת, אני לא נכנע בקלות. למזלי ולשמחתכם, הכבל נמצא קרוב לנקודת הצילום, וההרים רחוקים – מה שמאפשר "לגזור" אותו מהפריים באופן שבו אני מכין פנורמות. צילמתי את הנוף מכמה זוויות, ובבית חיברתי את הצילומים כך שהכבל נעלם כלא היה מהתמונה הסופית. עכשיו נשאר רק הנוף.

אחרי שסיימתי את הצילום בתצפית לכיוון צפון, עלה בי רצון לראות אם יש מקום נוסף שממנו אפשר יהיה לקלוט את הים בצורה טובה יותר. יצאתי לשוטט ביישוב, מחפש נקודת תצפית מערבית יותר. מצאתי מקום שנראה מבטיח, אבל הפעם הייתה שם גדר שהגבילה את היכולת שלי ללכוד את כל הנוף בצורה רחבה. צילמתי את מה שאפשר לפנורמה נוספת, כדי שתוכלו לראות חלק נוסף מהנוף, אפילו אם הוא מוגבל מעט. היא מצורפת כאן למטה.

יום הצילום הפורה הזה היה סוג של מסע, לא רק אחרי הנופים אלא גם אחרי הרגעים והנקודות הקטנות שצריך לכוון, לתקן ולהתגבר עליהן כדי לשמור את התמונה הכי קרובה למה שהעין ראתה והרוח חוותה.