בית הבד, אבטליון

בדרך להררית, בעודי מתפעל מהנוף המרהיב של הגליל, צד את עיניי שלט קטן ומזמין שכתוב עליו "בית בד" באבטליון. מיד חלפה במוחי המחשבה – אכן, שמן הזית שלנו בבית עומד להיגמר, וכמה מתאים זה יהיה לעצור לרכוש שמן זית ישראלי, איכותי וטרי ישר מהמקום. הבטחתי לעצמי שאבקר שם בדרך חזרה.

בדרך חזרה אחרי נסיעה קצרה במורד כביש 7955 הצר והמתפתל, הגעתי למקום קסום ושקט, מוקף בעצי זית עתיקים ורחבי-גזע שניצבו בשלווה לאורך הדרך. המקום נראה כאילו קפא בזמן – כמה בתים ציוריים ונוף הרים פתוח, שמשתלב עם הריח העדין של זיתים בשלים. בחוץ עמד בית הבד הצנוע, ובו פגשתי את פרץ, בעל המקום, שנראה כאילו הוא חלק מהנוף הטבעי של המקום, יחד עם שני לקוחות נוספים שהגיעו להצטייד בשמן הטרי.

פרץ קיבל את פניי בחיוך והסביר שזהו הזמן הכי טוב להגיע – עונת המסיק! עצי הזית המקומיים ממש כורעים תחת העומס של הזיתים הירוקים והשחורים, כל אחד מהם נראה מלא עסיס ומוכן להפוך לשמן. מהשיחה עם פרץ התברר לי שהזיתים נמסקים בעבודת יד סבלנית, ולאחר מכן נסחטים בקפדנות כאן במקום כדי להבטיח שמן איכותי. הוא המליץ לי להגיע דווקא בלילה עת בית הבד רוחש פעילות.

בתחושת התרגשות קלה, ניגשתי לאחד העצים, קטפתי זית שחור גדול ישירות מהעץ ונגסתי בו – טעם חמצמץ ומריר מעט שהתמזג עם הריח הנהדר של העץ והאדמה סביבו. ואז עוד אחד ועוד אחד ועוד עשרים. לאחר חוויית הטעימה הייחודית הזו, רכשתי שני פחים של שמן, אשר מולאו במקום בשמן טרי במיוחד מזיתים שנמסקו לפני 48 שעות בלבד! כשחזרתי הביתה, לא התאפקתי ופתחתי את הפח לטעימה ראשונה. השמן עשיר וסמיך, והטעם – נפלא. תחושת חריפות קלה ולצידה ניחוח עמוק שהזכיר לי את האוויר הצלול של הגליל ואת עצי הזית הפזורים במרחבים.

השקט הפסטורלי פתאום התחלף בצליל צורם וחד של סירנה, שהדהד בין ההרים והעמקים. בתחילה, הצליל היה כמעט לא מציאותי בתוך השלווה הזו, כאילו הגיע מעולם אחר, אך מיד התעשתנו, ורצנו במהירות לממ"ד. ההליכה האיטית והנינוחה שהייתה רק לפני רגע הפכה לריצה קטנה ומהירה, וכשהגענו אל תוך המרחב המוגן, המחשבות נקטעו על ידי שגרת החירום, אוקסימורון מעצבן שמהווה את חיינו בשנת 2024. למרות שהלב דפק בחוזקה, שיחת חולין קצרה החזירה את האווירה השלווה, ורק הזכירה כמה ניגודים יכולים להתקיים זה לצד זה בארץ הזו.

בדרך החוצה מבית הבד, עיניי קלטו כניסה כמעט נסתרת, שבמבט ראשון יכלה להיראות כמו שביל פרטי או מעבר קטן שלא מוביל לשום מקום. הסקרנות גברה עליי, והתקרבתי לגלות שבמעבר הזה חבוי מקום עם כמה שולחנות וכסאות עץ, מוקפים בעצים ושיחים פראיים. בימים טובים יותר זהו בית קפה קטן ופשוט, מקום לתושבים ולעוברי אורח שרוצים לנוח, לשתות קפה וליהנות מהאוויר הפתוח של הגליל.

מהפינה הזו נפתחה בפניי תצפית מרהיבה – נוף שנפרס על פני בקעת סכנין, כרמיאל, הר אחים, ובאופק הרחוק נגלה גם קו כחול דק של הים התיכון. עצי הזית שמסביב היו עמוסי זיתים שחורים, שיחי חרדל צהובים בצבצו מכל עבר, וגם הם היו טריים וקצת חריפים למגע הלשון כשקטפתי מהם לטעום. לידם, גפנים משתלשלות היו עמוסות באשכולות ענבים שכבר החלו להתייבש ולשנות צבעם, מקבלים את המרקם המיוחד הזה של צימוקים חצי יבשים.

כל הפרטים האלו התחברו בעיניי לכדי הרמוניה טבעית אחת. צילמתי פנורמה רחבה שתופסת את כל הפרטים, כדי לזכור את המקום הזה בדיוק כפי שהיה – פשוט, שקט, מלא חיים.

משם המשכתי בדרכי למנוף, לבדוק את הנוף שהובטח לי.